ארבע מאות ועשרים שנה עמד הבית השני על מכונו, ובתשעה באב עלה באש. כאן, ברוח העיצוב של האתר: התאריכים, ציר הזמן, דיאגרמות וגרפים, ומאמרי חז"ל על החורבן ועל הנחמה.
אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם, הָיְתָה כְּאַלְמָנָה. איכה א׳, א׳
התאריכים ההיסטוריים המרכזיים, משיבת ציון ובניין הבית ועד המצור, החורבן ונפילת המעוזים האחרונים. שנות "לספירה" ו"לפני הספירה" לפי המניין הכללי המקובל אצל ההיסטוריונים.
לאחר שבעים שנות גלות בבל שבו הגולים בהנהגת זרובבל, ובימי עזרא ונחמיה נבנה הבית השני. מאותה עת ואילך עמד הבית ארבע מאות ועשרים שנה.
בימי החשמונאים גברו מעטים על רבים, טיהרו את המקדש שחוללו היוונים וחנכוהו מחדש.
המלך הורדוס בנה מחדש והרחיב את הבית בפאר רב. אמרו חז"ל: "מי שלא ראה בניין הורדוס - לא ראה בניין נאה מימיו" (בבא בתרא ד׳).
יהודה נכנסת תחת שלטון ישיר של נציבים רומיים, על מיסיהם וגזירותיהם.
גזירות הנציב גסיוס פלורוס והפסקת הקרבן לשלום הקיסר מציתות מרד גלוי ברומא, ובתוך ירושלים גוברת המחלוקת בין הפלגים.
המצביא אספסיאנוס ובנו טיטוס מדכאים את המרד בגליל ומתקדמים דרומה לעבר ירושלים.
רבן יוחנן בן זכאי נמלט מירושלים הנצורה בארון מתים, ומבקש מאספסיאנוס את יבנה וחכמיה - ובכך מציל את התורה לדורות (גיטין נ"ו).
לאחר מצור ורעב כבד הבקיעו הרומאים את חומות ירושלים. ההיכל עלה באש בתשעה באב, וכלה הבית השני.
מעוז המורדים האחרון על צוק מצדה נופל, ועמו נחתם המרד הגדול.
בסוף מרד בר כוכבא נלכדה ביתר בתשעה באב, ולאחר מכן נחרש מקום המקדש - שני אירועים המנויים במשנה תענית על אותו היום.
מ"שבעה עשר בתמוז", יום שבו הובקעה חומת העיר, ועד "תשעה באב", יום החורבן - נמשכים עשרים ואחד ימי בין המצרים, שבהם מתגבר האבל ככל שמתקרבים אל היום.
כשם שביום הכיפורים, אף בתשעה באב נוהגים חמישה עינויים - חמש הימנעויות שבהן ממעט האדם בגופו ובהנאותיו, אות לאבל על החורבן (שולחן ערוך או"ח תקנ"ד).
נתונים מסורתיים והיסטוריים, מוצגים בגרפים בפלטת הזהב של האתר. מספרי אורך העמידה לפי חז"ל; שלבי המרד לפי המניין ההיסטורי.
מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שלושה דברים שהיו בו: עבודה זרה, וגילוי עריות, ושפיכות דמים. אבל מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצוות וגמילות חסדים - מפני מה חרב? מפני שהייתה בו שנאת חינם. ללמדך ששקולה שנאת חינם כנגד שלוש עבירות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים.
אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים.
אדם שערך סעודה ביקש להזמין את אוהבו "קמצא", והשליח הביא בטעות את שונאו "בר קמצא". בעל הבית ביקש ממנו לצאת; בר קמצא הציע לשלם על מנתו, על חצי הסעודה, ואף על כולה - ובעל הבית סירב והוציאו בבושת פנים. חכמים ישבו שם ושתקו. הלך בר קמצא והלשין לקיסר - ומכאן החל גלגול החורבן. לימדונו חז"ל שלא חומרת הריב הפילה את הבית, אלא השתיקה מול העוול והשנאה שבין אדם לחברו.
מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצוות וגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהייתה בו שנאת חינם.
דור הבית השני לא היה דור ריק ממצוות - עסקו בתורה, במצוות ובגמילות חסדים. ואף על פי כן חרב הבית, מפני השנאה שבין איש לרעהו. מכאן שהתיקון אינו בהוספת מצוות בלבד, אלא בעקירת השנאה מן הלב.
לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה... שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עשו לפנים משורת הדין.
אמירה נוקבת: לא די בכך שאדם עומד על שורת הדין ותובע את המגיע לו בצדק. כאשר החברה כולה מתנהלת בקפדנות של "כך מגיע לי" בלי חסד ובלי ויתור - היא מאבדת את הדבק שמחזיק אותה, ועל כך חרבה ירושלים.
כל דור שאינו נבנה בית המקדש בימיו - מעלין עליו כאילו הוא החריבו.
המשפט שהופך את החורבן מזיכרון היסטורי לאחריות מתמשכת: אם עדיין לא נבנה, סימן שהעוון שהחריב טרם תוקן. אין זה כתב אשמה כלפי הדורות אלא קריאה - התיקון שבידינו, אותו חסד ואחדות שחסרו אז, הוא גם הגשר אל הבניין. מכאן הדרך אל הנחמה.
אין החורבן סוף הסיפור. מדברי חז"ל והנביאים עולה נחמה גדולה: אותה יד שהחריבה עתידה לבנות, ומי שמתאבל על ירושלים - זוכה ורואה בשמחתה.
...ראו שועל שיצא מבית קודשי הקודשים. התחילו הן בוכין, ורבי עקיבא מצחק... "עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה - בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת". בלשון הזה אמרו לו: עקיבא, ניחמתנו! עקיבא, ניחמתנו!
חכמים בכו למראה השועל היוצא ממקום קודש הקודשים, ורבי עקיבא צחק. אמר להם: כשם שנתקיימה נבואת הפורענות של אוריה ("ציון שדה תחרש"), כך ודאי תתקיים נבואת הנחמה של זכריה. בעצם החורבן ראה את הערובה לגאולה.
עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם... וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ.
זו הנבואה שעליה סמך רבי עקיבא את צחוקו: חזון של עיר שקטה ובטוחה, זקנים נשענים על משענתם מרוב ימים וילדים משחקים ברחובותיה. חיים פשוטים ושלווים - הם הם פני הנחמה.
נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם.
ההפטרה הנקראת בשבת שאחר תשעה באב - "שבת נחמו". כפל הלשון "נחמו נחמו" הוא נחמה על שני החורבנות, ופתח לשבע הפטרות הנחמה שמלוות את הדרך אל הימים הנוראים.
כל המתאבל על ירושלים - זוכה ורואה בשמחתה, ושאינו מתאבל על ירושלים - אינו רואה בשמחתה.
האבל אינו ייאוש אלא ציפייה. דווקא מי שנושא בליבו את כאב החורבן, ואינו משלים איתו כמצב קבע, הוא שזוכה בסופו של דבר לראות בבניין ובשמחה.